כל העולם מתפלל. שיחה עם אלוהים היא דבר טבעי כל כך, שהוא חוצה דתות ותרבויות ותקופות. למעשה, גם בחברה החילונית של זמנינו, רואים אנשים שמבקשים דברים אינטואטיבית מאלוהים שהם לא תמיד מאמינים בו, וייצוג לתפילה כזאת נכנס בטבעיות גם לכתבה בחדשות או לרגע מותח של סדרת אקשן.

בינתיים ביהדות, חכמים קבעו להלכה תפילת קבע, ערב בוקר וצהריים כמו שהתפלל דניאל. אפשר להניח שהיתה להם ההשראה מתפילות התנ"ך הנבואיות, בהן הדמויות מדברות בדרך קבע עם אלוהים בדיאלוג מלא. אבל לאורך הדורות שאחריהם הלכה התפילה בבית הכנסת ושינתה את צורתה, היא הלכה ונהיתה מנוסחת יותר, פורמאלית יותר, בעלת פחות כוונה. 

בדורות האחרונים אנשים חווים את עבודת בית הכנסת בצורה אחרת לגמרי, סוג של אמירת מנטרות ארוכה שמכניסה אותנו למצב תודעה של תפילה, יחד עם תנועה של נדנוד ומנגינות קריאה. יש בתפילה של התקופה הזאת הרבה יופי, אבל היא חסרה את העיקר של תקנת חז"ל – את השיחה עצמה עם אלוהים. במובנה הפשוט של תקנת חכמים להתפלל זה לדבר בשפתינו עם אלוהים ולבקש על הציבור שלנו, לשיחה הזאת קבעו אנשי הכנסת הגדולה זמן, סדר נושאים, ולשונות חתימת ברכה לכל נושא. התוכן, הוא מה שעל ליבינו. 

בגמרא מפורש במקומות רבים, לדוגמא בשם רבי אליעזר:

לעולם ימוד אדם את עצמו, אם יכול לכוין את לבו יתפלל, ואם לאו אל יתפלל! (ברכות ל:)

לא רק שחז"ל קבעו (ונפסק להלכה בשו"ע) שאם אדם לא מכוון בתפילה הוא לא עשה דבר, וצריך לחזור להתפלל תפילה אמיתית, אלא שהם גם קבעו (וגם זה נפסק להלכה בשו"ע) שלעמוד בפני אלוהים לתפילה בלי לכוון בה זה גנאי, דבר לא ראוי, ועדיף להמנע מתפילה לחלוטין מאשר לעשות כך. כמו הלכות רבות שקשורות בכוונת התפילה וחופשיות המילים שלה, פוסקים בני ימינו העדיפו להפוך את הפסיקה ולהתאים למנהג הקיים, המנוון, של תפילה כשינון. אבל ירא ה' יעשה כטוב בעיניו.

כשהבנתי את תמונת המצב הזאת, ניסיתי לקיים את המצווה ככתבה, נתקלתי בקושי עצום. הדרישה לעמוד בבית הכנסת כל ערב, בוקר וצהריים, ולנהל שיחה כנה עם אלוהים על נושאי 19 ברכות תפילת העמידה, התגלתה לי כקשה עד בלתי אפשרית. לא להאמין כמה עבודה דורשת העבודה שבלב. זה היה דבר מפתיע, הרי התחלנו מכמה טבעית וטבועה בנו תפילה לאלוהים, למה היא כל כך מתקשה לפרוץ? נדמה לי שמסורת ההלכה שהפעילה את כל כוחה המשמר על הפורמאליקה של בית הכנסת, איבדה בדרך את התוכן והמהות של הלכות תפילה. בדתות העולם והחוויה האנושית יש עושר ורוחב של דרכים להכנס למצב התודעה הזה, שמאפשר דיבור עם אלוהים, ואני בטוח שלחכמי המשנה והגמרא היתה הדרך לעשות את זה. אבל ברצף השינויים והמנהגים שצברנו לאורך אלפי שנות גלות, שבסופם התפילה בבית הכנסת היא שינון ולא דיבור, איבדנו את הידע היקר הזה של אבותינו. כיום יש בהלכות ומנהגי התפילה מאפיינים רבים שמפריעים למתפלל לכוון, ושכחנו איך נראתה אותה תפילת חז"ל, ומה היה בה שעזר כל כך ואפשר להם לקיים את השיחה התדירה והמעמיקה שהם ניסו להנחיל לנו.

ההבנה הזאת לקחה אותי למסע, לחיפוש שאני עדיין רחוק מלהגיע לסופו, של צורות שונות וטקסים שונים שיכלו להיות אותה תפילה יהודית שצווינו לעמוד בה בכל יום, ולבקש בה על צרכי הציבור. לימוד אינטלקטואלי בלבד לא מספיק כדי לגלות איך נראית תפילה, בנושאים שקשורים בחוויה צריך להתנסות כדי באמת להבין. אבל אחרי די הרבה זמן ונסיונות שונים, אני לא יכול להגיד שמצאתי את הדרך שמאפשרת להתפלל בצורה הזאת בכל יום. בזמן שאני ממשיך את מסע החיפוש, אשמח שתצטרפו אלי לסיפור המסלול הזה, שאני מקווה שיסייע לי לגבש את הידע שנחשפתי אליו בדרך.