המשנה מתארת את התחושה שנכנסים איתה לתפילה כ"כובד ראש", ומספרת לנו על אותם חסידים ראשונים, ששהו לפני התפילה שעה כדי להגיע אליו. איני יודע איך נראתה השעה הזאת, ואיזה תרגול כדאי לעשות כדי להגיע לכובד הראש המדובר. מכיוון שלא רבים הסמיכו גאולה לתפילה באותה תקופה, אפשר לדמיין חסיד ראשון שכזה, יושב בשקט עם עצמו, שעה שלמה, ומתכונן לרגע שבו יעמוד עם הציבור לתפילה. בגמרא בעירובין מספרים לנו עוד קצת על כובד הראש של התפילה-
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: כֹּל שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו אַל יִתְפַּלֵּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּצָר אַל יוֹרֶה״.
רַבִּי חֲנִינָא בְּיוֹמָא דְּרָתַח [ביום שכעס בו], לָא מְצַלֵּי. אָמַר: ״בְּצָר אַל יוֹרֶה״ כְּתִיב.
התפילה החז"לית היא פעולה שדורשת אווירה נכונה. בניגוד לדקלום מהסידור, לשיחה עם מלך נכנסים שקולים, מיושבים, מכובדים. ללא סידור עם נוסח כתוב, אפשר רק לדמיין כמה שונה תהיה שיחה כזאת עבור אדם שנכנס אליה ב"צר" ובכעס. הדיבור מהלב, העיקר של התפילה, הוא כח חזק ולכן גם מסוכן.
ממשיכה הגמרא וגולשת לנושא מצב התודעה שמתאים לבית דין
מָר עוּקְבָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא הֲוָה נָפֵיק לְבֵי דִינָא.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הִלְכְתָא בָּעֲיָא צִילּוּתָא כְּיוֹמָא דְאִסְתָּנָא.
ביום חמסין מר עוקבא הקפיד שלא לשבת בכיסא השופט, ורב נחמן בר יצחק חיפש דעת נקיה של יום צלול במיוחד כדי לעסוק בהלכה. מזג האוויר כמשקף את יישוב הדעת הוא משל נהדר וגם חוויה מוכרת. ממשיכה הגמרא
אָמַר אַבָּיֵי: אִי אָמְרָה לִי אֵם קָרֵיב כּוּתָּחָא — לָא תְּנַאי.
אָמַר רָבָא: אִי קְרַצְתַּן כִּינָּה לָא תְּנַאי.
מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא עֲבַדָה לֵיהּ אִמֵּיהּ שִׁבְעָה מָנֵי לְשִׁבְעָה יוֹמֵי.
כאן כבר מעידים על עצמם חכמינו כמעשה הנסיכה והעדשה, עבור אביי מטלה קלה לכבוד אימו הוציאה אותו מהזן הראוי, עבור רבא דקירת כינה קלה, והגדילה לעשות אשת רבינא וארזה לבנם חולצה לכל יום כדי לשמור עליו במצב הנפשי הנדרש. כל אלה מכניסים אותנו לאווירה מאוד מדוייקת וזהירה לגבי מצבי תודעה. אחרי כמה משפטים הגמרא חוזרת לפסוק לגבי התפילה:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ, אַל יִתְפַּלֵּל שְׁלֹשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַחֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה וָאָבִינָה בָּעָם וְגוֹ׳״.
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, כִּי אָתֵי בְּאוֹרְחָא לָא מְצַלֵּי תְּלָתָא יוֹמֵי.
שְׁמוּאֵל לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ שִׁיכְרָא.
רַב פָּפָּא לָא מְצַלֵּי בְּבֵיתָא דְּאִית בֵּיהּ הַרְסָנָא [דגים מטוגנים].
הלכה זאת שנפסקה גם בשו"ע, מלמדת אותנו יותר מכל כמה ברצינות לקחו חכמים את הכוונה בתפילה. ומסופר לנו שלא רק בחזרה מהדרך. גם בבית שיש בו ריח עז של בישול שיכר, או אפילו ריח טיגון דגי ההרסנא (שכנראה היו מעדן מקומי שם בבבל), כשאין אווירה מתאימה לשיחה עם אלוהים, נזהרו אותם אמוראים שלא לעמוד לתפילה.
אין לי מושג מהו אותו "כובד ראש" של המשנה, ואותה "דעת מיושבת" של רב, אבל זאת אווירה שהשב ממסע ארוך לא מסוגל להגיע אליה גם אחרי יומיים של התאוששות. התמונה שהגמרא הזאת מציירת היא כשל מדיטציה רצינית, דגש מאוד גדול על תודעה נקיה, שהיא תנאי מחייב שאסור להתפלל בלעדיו.
אם ככה, כדי להתפלל כראוי, אנחנו מחוייבים להשתמש בכל הכלים שמוכרים לנו בתקופה שלנו כדי להצליל את התודעה שלנו עד לאותה הרמה הנכספת של יומא דאיסתנא. זכינו ויש לנו המון ידע נגיש על סוגים שונים של תרגול מחשבתי שמסייעים בכניסה למצבי תודעה. בעולמות המדיטציה המשל החז"לי של צלילות השמיים קיים בתור תרגול בפני עצמו – על המתפלל לעצום עיניים, למצוא תנוחה שנוחה לו, לנשום נשימות עמוקות, ואז לדמיין את כל הסחות הדעת וההפרעות בתור עננים בשמיים. כל פעם הוא יכול לשים לב לענן חולף, לתת לו תשומת לב, ואז לשחרר ממנו ולצפות בו חולף. לאחר זמן מה אפשר להגיע למצב שבו השמיים צלולים ונקיים, הלב שקט ורוגע, הדעת מיושבת כמו יום בהיר. בשלב הזה אפשר להעמד בעיניים עצומות, ולפתוח בתפילה.
צלותי 