כל כך הייתי רוצה לנסוע בזמן אי שם למאה השניה לספירה, להגיע לאחד משדות יהודי בבל, להשתחל שם לבית הכנסת (שהרי בבבל באותה התקופה נאסר על היהודים לבנות בית כנסת בערים עצמן), ולראות את התפילה החזלית כפי שהיא. תעלומות רבות יפתרו אם אוכל לראות בעיניים את האמוראים ודורם מתפללים, דורות ספורים אחרי תיקון תפילת הקבע, ולפני אלפי שנות השחיקה שלה. עד אז, אצטרך להסתפק במקורות הספורים שיש לנו כדי לקבל את הרושם הכללי.

קודם כל סדר הדברים – ניתן לדעת שלא היה זה נפוץ להתפלל מיד אחרי קריאת שמע. סמיכת גאולה לתפילה מוזכרת בגמרא כדבר שרק אותם ותיקים יחידי סגולה היו עושים. גם פסוקי דזמרה וההוספות שאחריה היו הנהגות טובות ליחידים ולא חלק מעבודת הציבור. אז נשארנו עם קהל שמתאספים בבית הכנסת, מתפללים תפילת עמידה, ומתפזרים.

כל העולם מתפלל. שיחה עם אלוהים היא דבר טבעי כל כך, שהוא חוצה דתות ותרבויות ותקופות. למעשה, גם בחברה החילונית של זמנינו, רואים אנשים שמבקשים דברים אינטואטיבית מאלוהים שהם לא תמיד מאמינים בו, וייצוג לתפילה כזאת נכנס בטבעיות גם לכתבה בחדשות או לרגע מותח של סדרת אקשן.

בינתיים ביהדות, חכמים קבעו להלכה תפילת קבע, ערב בוקר וצהריים כמו שהתפלל דניאל. אפשר להניח שהיתה להם ההשראה מתפילות התנ"ך הנבואיות, בהן הדמויות מדברות בדרך קבע עם אלוהים בדיאלוג מלא. אבל לאורך הדורות שאחריהם הלכה התפילה בבית הכנסת ושינתה את צורתה, היא הלכה ונהיתה מנוסחת יותר, פורמאלית יותר, בעלת פחות כוונה.