כל כך הייתי רוצה לנסוע בזמן אי שם למאה השניה לספירה, להגיע לאחד משדות יהודי בבל, להשתחל שם לבית הכנסת (שהרי בבבל באותה התקופה נאסר על היהודים לבנות בית כנסת בערים עצמן), ולראות את התפילה החזלית כפי שהיא. תעלומות רבות יפתרו אם אוכל לראות בעיניים את האמוראים ודורם מתפללים, דורות ספורים אחרי תיקון תפילת הקבע, ולפני אלפי שנות השחיקה שלה. עד אז, אצטרך להסתפק במקורות הספורים שיש לנו כדי לקבל את הרושם הכללי.

קודם כל סדר הדברים – ניתן לדעת שלא היה זה נפוץ להתפלל מיד אחרי קריאת שמע. סמיכת גאולה לתפילה מוזכרת בגמרא כדבר שרק אותם ותיקים יחידי סגולה היו עושים. גם פסוקי דזמרה וההוספות שאחריה היו הנהגות טובות ליחידים ולא חלק מעבודת הציבור. אז נשארנו עם קהל שמתאספים בבית הכנסת, מתפללים תפילת עמידה, ומתפזרים.

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כבד ראש. 
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכונו את לבם למקום. 
אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו. ואפלו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק:

נראה שהתפילה דורשת אווירה מסויימת מאוד. במעמד הזה שאינו דקלום אלא שיחה של ממש, התחושה שבה נמצאים כשעומדים להתפלל משפיעה מאוד על תוכן התפילה עצמה. אפשר להבין למה נדרשת שהיה ארוכה כדי לכוון את הלב כראוי למעמד כזה.

סידורים עם נוסח מדוייק לא היה להם, אז מה נאמר באותן תפילות? המשנה לא מספרת לנו כמעט מה יש לומר, אבל מרחיבה לנו על מה אין לומר:

מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים, ושואלין הגשמים בברכת השנים, והבדלה בחונן הדעת. רבי עקיבא אומר, אומרה ברכה רביעית בפני עצמה. רבי אליעזר אומר, בהודאה:
האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, ועל טוב יזכר שמך, מודים מודים, משתקין אותו. 
העובר לפני התיבה וטעה – יעבר אחר תחתיו, ולא יהא סרבן באותה שעה. 
מנין הוא מתחיל – מתחלת הברכה שטעה בה:

הציבור ממנה שליח שיתפלל עבורו, ואותו שליח מדבר עם אלוהים בקול. הוא לא מקריא מדף שניתן לו מראש והקהילה הסכימה עליו, הוא מדבר בשפתו בשם שולחיו על כל צרכי הציבור שלו. המשנה מזכירה ברכות כשנים וחונן הדעת, כך שיש לו רשימה של נושאים לדבר עליהם, וחובות כלליים לגבי מה עליו להזכיר וממה עליו להמנע. אך במסגרת אותם פרטים המוזכרים, השליח יכול לומר בשם הציבור כמעט כל דבר. במעמד המפחיד הזה לקהילה יש כלי להגן על עצמה מפני נציג שטעה. כשהקהל שומע דבר שלא לרצונו, עליו באותו רגע להדיח את החזן ולהעמיד לו מחליף. המחליף ממשיך מאותו מקום, את אותה שיחה, בתור הנציג החדש של הקהילה בפגישה הרגישה הזאת עם אלוהים. 

זה לא דבר טוב להדיח נציג באמצע שיחה, והמשנה בהמשך לא נותנת לנו לטעות לגבי זה:

העובר לפני התיבה, לא יענה אחר הכהנים אמן, מפני הטרוף. ואם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו, רשאי:
המתפלל וטעה, סימן רע לו. 
ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו, מפני ששלוחו של אדם כמותו. 
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא, כשהיה מתפלל על החולים ואומר, זה חי וזה מת. 
אמרו לו, מנין אתה יודע? אמר להם, אם שגורה תפלתי בפי, יודע אני שהוא מקבל. ואם לאו, יודע אני שהוא מטרף

כאן כבר עברנו מפרטי הטקס למשמעויות הסמליות שלו. תפילה טובה היא תפילה שנאמרת בשטף דיבור וללא טעות. בעולם שבו אלוהים לא משתתף באופן גלוי יותר בשיחה איתו, הוא מסמן את תשובתו דרך אותו שטף של דיבור, שלפעמים קולח ולפעמים שגוי. על אותו שליח ציבור שהודח אומרת לנו המשנה, אל תפנו אליו את האצבע המאשימה על טעותו, השגיאה שיצאה לו מהפה היא סימן אליכם, הקהילה, דעו שיש לאלוהים משהו לומר לכם באמצעותו. ואותם מתפללים רגישים כרבי חנינא בן דוסא, מסוגלים לחוש גם בהפרעות קלות בהרבה בשטף התפילה שלהם, ולהבין מזה את סימניו של אלוהים. כאן הגמגום בתפילתו לא היה איזה פסול תפילה שמנע ממנה להתקבל, אלא להפך, היתה זאת דרך תקשורת של אלוהים חזרה, תשובה עצובה בשפתם הפרטית, שבקשתו בפעם הזאת לא נענתה.